פסק-דין בתיק ע"ו 41179-07-11

1.         הערעור הוא  על פסק דין של ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ליד בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' שדה - יו"ר, ד"ר אפטר נעמי וד"ר צבי בן ישי - חברים, להלן: הוועדה ) בתיק ו"ע 18539-01-11 מיום 27/6/11, לפיו נדחה הערר שהגישה המערערת על החלטת המשיבה מיום 1/12/09.

            על פי אותה החלטה, נדחתה תביעת המערערת בשל העובדה שאיננה עונה על הגדרת "נכה" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: חוק נכי רדיפות הנאצים ), וזאת מאחר שהמערערת הייתה זכאית לתבוע את גרמניה לפי סע' 4 לחוק הפיצויים הגרמני, והסכם השילומים לא מנע מן המערערת לעשות כן.

            בנסיבות אלה, קבעה הוועדה שהמערערת אינה יכולה להיכלל ברשימת הזכאית לתבוע לפי החוק הישראלי.

            כפי שהובהר במהלך הדיון המחלוקת היא משפטית בלבד, ולאור פסקי הדין שניתנו במקרים דומים על ידי בית המשפט העליון, אין למעשה מנוס מלדחות את הערעור.

2.         המערערת ילידת 25/1/1931, נולדה במינכן שבגרמניה. המערערת ובני משפחתה שהו על אדמת גרמניה לאחר 31/1/1933, ובמהלך כל התקופה לא יצאו את גבולות גרמניה, בין היתר, בשל סגירת גבולות. בסופו של דבר יצאו המערערת ובני משפחתה את גרמניה רק במרץ 1939. המערערת הדגישה כי אין לה אזרחות או נתינות גרמנית וכי מעולם לא הייתה לה.

            על בסיס עובדות אלה, דחתה הוועדה את הערר.

            הוועדה הבהירה כי סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים מגביל את הזכות לפיצויים למי שלא יכול היה לתבוע פיצויים בגין נרדפותו לפי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני משנת 1956 אשר תוקן בשנת 1965. מן הטעם האמור, די בכך שהמערערת הייתה תושבת קבע בשטח גרמניה - ללא צורך באזרחות או נתינות גרמנית - וכי שהתה על אדמת גרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון (סוף ינואר 1933) כדי לקבוע כי עמדה לה הזכות להגיש תביעה לפי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, ובהתאם לכך לא עומדת לה הזכות להגיש תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

3.         כפי שהובהר היטב בהחלטה הוועדה, חוק נכי רדיפות הנאצים נועד לפצות מי שהסכם השילומים שנחתם ברפובליקה הפידראלית של גרמניה ביום 10/9/1952 (להלן: הסכם לוקסמבורג ), מנע ממנו אפשרות להגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי בריאות במוסדות גרמניה.

            מכוח אותו הסכם העבירה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל סכום מסוים שהוא בגדר פיצוי כולל בעד קליטתם של ניצולים שנעקרו ממקום מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו תחת השלטון הנאצי.

            על סמך האמור לעיל, נקבע בסעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים שהגדרת "נכה" תכלול רק את מי שלא יכול היה לתבוע פיצויים בגין נרדפותו לפי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, וזו לשון ההגדרה:

                        " "נכה" - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, כאשר אילולא הנאמר בהסכם  בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הגרמנית מיום כ' באלול (10 בספטבר 1932) ובמכתב מס' 1א שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה".

            סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני קובע זכאותלפיצויים לנרדפי הנאצים, בהתקיים תנאים מסויימים. לענייננו רלוונטי התנאי בדבר זכאות לפיצוי אם לפני 31/12/1952 היגר הנרדף, הועבר או גורש או מקום מגורו האחרון או מקום מושבו הקבוע היה בשטח הרייך הגרמני בגבולותיו נכון ליום 31/12/1937.

מבחן התושבות הוא המבחן הקובע, כל עוד שהה על אדמת גרמניה; ולעניין המועד, קבעה וועדת העררים ובעקבותיה גם בית המשפט המחוזי כי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני חל לגבי מי שהיה תושב בגרמניה או עזב או גורש ממנה לאחר עליית הנאצים לשלטון (סוף ינואר 1933).

            במכתב מספר 1א ו-1ב שהם נספחים להסכם השילומים, צוין כי הסכם השילומים לא יכול לפגוע בזכויות תביעה עתידיות שיצמחו לניצולים מחוקים מאוחרים, ולכן, מי שיכול היה לתבוע לפי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, לא היה מנוע מלקבל פיצויים בגלל הסכם השילומים, ולכן אינו נכלל בהגדרת "נכה" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (לעניין המועדים והתחולה של חוק הפיצויים הגרמני, ראה גם ו"ע 49119-12-10 ( יצחק וגרהוף נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים) [ניתן ביום 1/11/2011].

4.         מבדיקת תיקה של המערערת עולה כי המערערת הגישה תביעה לרשות המוסמכת על פי חוק נכי רדיפות הנאצים (להלן: הרשות המוסמכת ) ביום 27/12/2001, באמצעות עורך דין, בה תבעה להכיר בה כנרדפת מכוח חוק רדיפות הנאצים. פרטי הבקשה הוגשו על ידי המערערת ב- 12/2/02 בטופס הצהרה וכן צירפה תעודה רפואית.

לאחר בדיקת המסמכים הודיעה הרשות המוסמכת במכתב הנושא תאריך 3/11/02 כי המשיבה עומדת להודיע למערערת על דחיית תביעתה, וכי נשמרת לה הזכות לעיין בתיק.

ב-27/2/2003 הודיעה המשיבה כי היא דוחה את התביעה, תוך שנימקה את ההחלטה בהפנייה לסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, המכתב וההסכם המוזכרים בסעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים, וזאת בשל העובדה כי נמצא שהייתה תושבת קבע בגרמניה אותה עזבה לאחר 31/1/1933. כן הודע למערערת על זכותה לערור על ההחלטה בפני ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

למרות האמור, לא נקטה המערערת בהליך כלשהו ואף לא הגישה ערר על החלטת המשיבה.

ביום 22/11/10 חזרה המערערת ופנתה (ללא ייצוג על-ידי עורך דין) אל הרשות המוסמכת בטענה כי יש בידיה עובדות נוספות.